טמפל גרנדין, שאובחנה בילדותה כאוטיסטית, מתארת כיצד פועל מוחה ומספרת על יכולתה "לחשוב בתמונות", שמסייעת לה לפתור בעיות שמוחות טיפוסיים מבחינה עצבית עלולים להחמיץ. טענתה היא שהעולם זקוק לבני האדם שנמצאים בקצה האוטיסטי של הספקטרום: החושבים הוויזואליים, החושבים בתבניות, החושבים במלים, וגם כל מיני ילדים "חנוניים" וחכמים.